בכוחו של כל אסון להציף מחדש את הכאב במלוא עוצמתו, להחיות את ההלם הראשוני; "אפשר להתגבר על הצונאמי הזה, לזכור את כלי ההתמודדות שלמדנו ולהשתמש בהם", אומרת ד"ר אתי אבלין
זה קורה בן רגע. הודעה באחת מקבוצות הווטסאפ, התראה מאחד מאתרי החדשות בטלפון הנייד, פוסט שהעלה מישהו ברשת החברתית. קרה אסון. אסון אחר, אולי דומה לאסון הפרטי, אולי שונה ממנו, אבל קרוב מספיק כדי שהנשימה תיעצר לרגע. הלב מחסיר פעימה, שולח את הידיים לגלול את הפיד, להיכנס לידיעה, לבקש פרטים בקבוצה; הן רועדות, הידיים, אבל הדחף הזה, לדעת עוד על האסון, גובר. ואיתו האימה. ורעידות הגוף, והכאב.
הרי היינו שם. ברור לנו איך ייראו מעתה חייהם של מי שאיבדו באסון הזה את אהובם; הדמעות שיציפו את העיניים לילות כימים; הגעגועים שייעשו בלתי-נסבלים ממש; הצער האין-סופי על מה שהיה ועל מה שלא הספיק להיות; ההיעדר הנוכח, ממשי וצורב, שיחליף את מקומו הפיזי של האב, הבעל, בן הזוג, האח, הבן שאיננו עוד; הכעס; הכאב הזה, שילווה מעתה ועד עולם כל חגיגת יום-הולדת, כל חג, כל יום נישואים, כל אסון.
"ברגע שקורה אירוע כמו האירוע הנורא שבו נהרגו רס"ן איתמר אלחרר ורס"ן אופק אהרון זכרם לברכה, בלי קשר לפרטי האירוע, האסון הוא תזכורת קשה וכואבת לנקודת ההתחלה של האסון הפרטי שחווים אלמנות ואלמנים, יתומות ויתומי צה"ל. הרגע הזה שבו השתנו החיים מוטבע בנפש, והטראומה משתחזרת במקום הזה", מסבירה ד"ר אתי אבלין, עובדת סוציאלית קלינית, פסיכותרפיסטית ויושבת ראש שותפה של המרכז הבין-לאומי לאובדן ושכול. "המשפחה השכולה יכולה כבר להיות במקום של תפקוד, בסוג של שגרה, בהנצחה, בזיכרון, בבניית חיים חדשים, ואז קורה אסון כזה ומשפיע עליה כמו גל צונאמי חזק, מחזיר אותה ליום שבו זה קרה לה, לחיבור עם האובדן ועם ההלם, ומציף אותה".
מסע ההתמודדות המורכב והממושך עם השכול כרוך בהתמודדות יום-יומית עם כאב, כמובן. אלא שאסון שבו נופלים חיילים בנסיבות כאלה או אחרות, היא אומרת, שולח את המתמודדים לנקודת ההתחלה במסעם המפרך, ולעיתים הפחד משתק וגורם לתחושה שהם אומנם חזרו לשם, לאותם רגעים ראשונים קשים מנשוא.
"צריך לזכור, כשזה קורה, שאנחנו לא באמת באותו מקום, שכבר עברנו דרך, למדנו כלים להתמודדות. האסון החדש מציף את הכאב, ויש לזה ביטויים גופניים ממש – חולשה בגוף, כאבים, קושי ללכת לעבודה או לבית הספר. תחושת חוסר השליטה על הגוף מבהילה, וזה חזק במיוחד כשהאסון לא קרה בעת מלחמה, כשלכאורה רמת הסיכון הייתה נמוכה, כשקטיעת החיים פתאומית מאוד. זה מעורר את הצער הגדול בבת אחת, בעיקר כשהחוויה הגופנית והרגשית לא טופלה, לא עובדה. כשבני המשפחה השכולה מטופלים, זה יציף, אבל אחרת. הם בדרך-כלל יביאו את זה לטיפול, ואז נזכור יחד שהגוף אומנם מזהה את החוויה, היא נרשמה בו ובנשמה, היא יצרה כאוס, אבל כיום הם במקום אחר".
כשזה קורה, ממליצה המומחית, כדאי לדבר על זה, אבל לא לחטט, לא להתמכר לדיבור ולירידה לפרטי האסון, וכדאי גם לעשות פעילות גופנית כלשהי, למשל הליכה, או תרגול נשימות, שיסייעו. אבלין מצטטת את פרופ' דני חמיאל, פסיכולוג קליני ורפואי בכיר, שפיתח מודל שנקרא "עש"ן ד"ק".
ד"ר אבלין: "כשקורה אירוע מציף כזה, כדאי להתנהל בעזרת ראשי התיבות האלה:
ע', לעצירה – קרקוע הרגליים באדמה כשמתעוררים בבוקר, רגע לפני שקמים מהמיטה, כדי להשאיר את חרדות הלילה מאחור;
ש', לשרירים – שחרור השרירים בגוף באמצעות לחיצות עדינות וניעור, כדי לשחרר את המתח שקפא בגוף;
נ', לנשימות עמוקות – לשאוף אוויר במשך ארבע שניות, להשהות אותו בתוכנו שבע שניות ואז לנשוף אותו החוצה במשך שמונה שניות. כדאי לחזור על זה ארבע פעמים, זה מזכיר למוח שאנחנו ב'כאן ועכשיו', שאנחנו לא בסכנה;
ד', לדיבור עצמי מחזק – ממש לומר לעצמנו 'אני בסדר, אני בשליטה, אני מוגנת, יש לי כלים ואני משתמשת בהם';
ק', קדימה לדבר הבא – לעשות משהו נעים, נניח להכין לעצמנו כוס קפה טוב, להיכנס למקלחת טובה – כל דבר שעוזר לי ומיטיב איתי. כשמתרגלים את המודל הזה בוקר וערב – הוויסות חוזר לחיים".
הוויסות הזה, היא מסבירה, חשוב, שכן הוא מאפשר להתייחס לאירוע העצוב, הקשה אובייקטיבית, תוך דאגה חיונית לעצמנו. "הרבה פעמים יש רצון של בעלות ובעלי הניסיון בשכול לבקר את המשפחה שזה עתה איבדה את יקירה, להציע תמיכה. כדי שזה יהיה מועיל כמו שרוצים שזה יהיה, חשוב להגיע למשפחה כשאנחנו מאוזנים ומווסתים רגשית. אז אפשר להיות שם בשביל האבלים בנוכחות סבלנית, שקטה ומיטיבה, לעזור להם לראות שצריך לקחת את זה לאט, יום ביומו, ולעודד אותם לקבל עזרה, לא להיות לבד עם האסון שקרה להם, עם הצער".
